אף אדם אינו מעוניין להודות שיש לו דמנציה, אך אם החולה מסרב לקבל את האבחנה, אין להתייאש. ניתן לנקוט בצעדים רבים על מנת לסייע לו להשלים עם המצב ולקבל את הסיוע לו הוא זקוק.
בני משפחה המתמודדים עם הכחשה זו עשויים לחוות מכשול מתסכל, במיוחד אם הם מנסים למצוא שיטות מעשיות לשמור על בטחון החולה. מצד שני, ההכחשה מובנת.
להיות בנעלי חולה דמנציה
כל אדם המתבשר על מחלה כרונית חשוכת מרפא ממנה הוא סובל, אינו מהנהן פשוט בראשו ומסכים, במיוחד כשהוא מרגיש די טוב, ומספר לעצמו שה’שכחה’ שלו היא רק זקנה. לכן אין להאשים חולה דמנציה המכחיש את מחלתו.יתכן שהחולה אפילו אינו מבין שיש לו בעיה, היות והיא אינה משפיעה על חייו באופן משמעותי. לעתים קרובות, בן הזוג מסייע לו עם פעילויות יומיומיות בהן הוא נאבק, כך שחומרת התסמינים אינה מורגשת.
זהו מנגנון התמודדות
לעיתים ההכחשה היא רק שיטה להסוואת הפחד, חוסר הוודאות, האבל והאובדן שחולה דמנציה עלול לחוות לאחר האבחנה והבנת הצפוי בעתיד.הכחשה זו עשויה להיות מודגשת באמצעות מתן הסברים לתסמינים וניסיון להוכיח שאינם קשורים לדמנציה, במקביל לכעס כללי, מצבי רוח משתנים, ודיכאון.
הוא אולי אינו זוכר את האבחון
גם אם חולה דמנציה מאובחן עם המחלה, קיים סיכוי שהוא אולי שכח את המפגש עם הרופא ואת הנקודה בה בוצעה האבחנה, כעבור מספר שבועות. אחד המיתוסים הגדולים ביותר הסובבים אלצהיימר ודמנציה הוא שזהו חלק נורמלי מההזדקנות וש”כולם מאבדים את הזיכרון שלהם” בסופו של דבר.אך אין זה המקרה בדמנציה. זוהי מחלת מוח ממשית, והירידה בתפקוד הקוגניטיבי שונה בתכלית מהיעדר תפקוד מתמשך, שעשוי לקרות לאנשים רבים, ולא למבוגרים בלבד.
הסטיגמה של דמנציה
בנוסף למחשבה שזהו “רק חלק נורמאלי מההזדקנות”, עצם הרעיון של להיות “מטורף” הוא בעל משמעות נפשית המשפיעה על החולה, ולכן אם הוא חווה תסמינים ניכרים, הוא מנסה להסוותם בעקביות.הרעיון של אשפוז “בבית משוגעים” או להישאר לבד בבית אבות, גורם לחולים להשתדל שלא למשוך תשומת לב למחלתם, ולכן הם מכחישים את הבעיה.
